חדשות מכנס החשיבה של איי-תלעם – מגמות ביהדות במאה ה- 21 (חלק 4)

In this post we bring you the fourth installment of excerpts from discussions on the topic Trends in Judaism in the 21st century and their implications for Jewish education held at the Empirical Think Tank this past February. Our three previous posts offered summaries of presentations by Dr. Alex Pomson, Dr. Marc Kramer and Dr. RabbiYakov Nagen (see below); this week we bring you excerpts fromArna Poupko Fisher – Jewish Studies Instructor at The University of Cincinnati.

Fisher opened with a quote from Charles Yu, author of How to Live Safely in a Science Fictional Universe, which states that he once loved what was possible through the use of technology, but now longs for a time when technology provided people with a challenge, rather than being a chronic source of vindication and familiarity. She offered the following frameworks that should be considered when creating a curriculum for the technological era.

The first framework of Fisher’s talk was Construct Connection and Repair. She noted that, due to the contemporary discomfort stemming from an existence lacking connections with others, and to the sense of fear of being lonely and alone, people have a chronic need to create connection via Twitter, Facebook, Instagram, WhatsApp etc.; but this obsession with connection might be a good thing for education, as the connection is spontaneous, flexible and ephemeral, requiring neither a long-term commitment, nor a comprehensive construct. Fisher asserted that the tikkun – the cure for this connection, which is devoid of depth, breadth, spirit and heart, requires the creation of a construct which provides a meaningful way to create connections, with boundaries and a shared purpose. How do we harness this desire to share and make it mean something? “Ours is not a blood line, but a text line,” she said, quoting Amos Oz and his daughter Fania Oz-Salzberger, the authors of Jews and Words. She posited text as the construct; our text is our need to write and re-write our narrative in the context of our changing world.

The second framework Fisher suggested was Meaning and its counterpart (its tikkun) – Memory (Zikaron). She argued that meaning is “back in,” even on television programs. This generation of students is not shallow; there is actually an interest in meaning. But what shapes this meaning? It is temporal, on trend, contemporary, dynamic – but not informed by memory. By contrast, Jews have no notion of the moment — it is an artificial construct; in Judaism, we see memory as giving the present vitality and romance. Memory infuses the meaning of the moment with poetry, music and art. How can we create and teach a syllabus that asserts that meaning is meaningless without memory? In terms of Jewish identity, memory is one of the most unique and remarkable constructivist teaching tools. Referencing research entitled The Stories that Bind Us, she noted that children who grow up with a complete and authentic family narrative, which recalls not only the successes but also the failures of their ancestors, are able to negotiate life better, making meaning for the present and the future.

The final framework Fisher proposed was Validation and its response Vidui /Tikkun -Confession / Self-reflection. The extent to which the younger generation seeks validation comes as no surprise; Facebook was exactly right when it created a response to validation – “Like.” In what way can we respond to this and offer tikkun, making it positive for Jewish education? Fisher argued that Vidui is about re-teaching and repositioning this self-reflection / vulnerability / critical analysis / failure, noting that every significant personality in Tanakh faces failure. Tanakh asks us to consider that there is no such thing as a successful leader, unless that leader has negotiated failure. Although terrifying, its consideration enables us to face the moment of failure and emerge stronger and more brilliant, as we see in the case of our Fathers. Fisher posed the question how we can create enough tension in our classrooms and in our curriculum so that this moment of self-reflection is worthwhile, and yet does not shut down the learner.

Fisher referenced a study conducted by Vern Bengtson entitled Families and Faith: How Religion is Passed Down Across Generations, which found that in families with positive relationships between parents and children, in which the children feel a natural bond with their parents, the children are far more likely to continue in faith, and in their faith community. Ultimately, she said, this all comes down to seeking love, a kind of responsive bond with the community. With these constructs in Judaism, as protectors and boundaries, we can create a meaningful Jewish life.

Referring to the song “Teach Your Parents Well,” Fisher noted that our children function with technology in a much more organic way than we do, or ever will. Asking how this could positively impact the way we teach, and how we can create a curriculum that will make full use of the world in which we live, she argued that we should think critically about the pitfalls, and redirect them so that they become positive. We are all somewhat frightened and bewildered, she said, but also intrigued by the new opportunities this can bring, as anything that is disruptive is, by definition, good and authentically very Jewish, and will have a good outcome.

We invite you to join the discussion by commenting on this topic!

Stay tuned for more excerpts from the Think Tank.

להלן החלק הרביעי בסדרת תקצירי הדיונים בנושא מגמות ביהדות במאה ה- 21 והשלכותיהן על חינוך יהודי שנערכו במסגרת כנס החשיבה האמפירי שהתקיים בחודש פברואר האחרון. בשבועות הקודמים הבאנו לכם מדבריהם של ד”ר אלכס פומסון, ד”ר מארק קרמר והרב ד”ר יעקב נגן; השבוע אנחנו מביאים לכם קטעים מדבריה של ארנה פופקו פישר, מרצה ללימודי יהדות באוניברסיטת סינסינטי.


Arna Poupko Fisher

פישר פתחה בציטוט מדבריו של צ’ארלס יו, מחבר How to Live Safely in a Science Fictional Universe, כי בעבר הוא נהנה מן האפשרויות שזימנה הטכנולוגיה, אך כעת הוא נכסף לעידן בו הטכנולוגיה מציעה לאנשים אתגר, ולא מהווה מקור תמידי לאישוש וקרבה. היא הציעה מספר היביטיםהמסייעים בחשיבה על יצירת תוכנית לימודים לעידן הטכנולוגי.

ההיבט הראשון שהעלתה פישר הוא הבניה – קישור ותיקון הקשרים. היא ציינה שבשל אי-הנוחות הנובעת מקיום ללא קשר עם הזולת, ובשל הפחד הנובע מהיותנו בודדים, לאנשים יש צורך תמידי ליצירת קשר – דרך טוויטר, פייסבוק, אינסטגראם, ווטסאפ וכו'; אך העיסוק הכפייתי הזה בקשר עשוי להיות חיובי בתחום החינוך, שכן הקשר הוא ספונטאני, גמיש וחולף, ואינו מצריך מחוייבות ארוכת-טווח או מערך כולל. פישר טענה שהתיקון לקשר זה, שהוא נעדר עומק, רוח ולב, מצריך יצירת מבנה המעניק דרך משמעותית ליצירת קשר, שיש לו תחום מוגדר ומטרה משותפת. כיצד יש ביכולתנו לרתום את הרצון לחלוק עם הזולת, ובה בעת לוודא שיש בדבר משמעות? “”קו הרצף היהודי איננו ביולוגי כי אם מילולי,” ציטטה פישר מדבריהם של עמוס עוז ובתו פאניה עוז-זלצברגר, מחברי הספר יהודים ומילים. היא הציבה את הטקסט כמבנה; הטקסט שלנו הוא הצורך לכתוב ולשכתב את הסיפור שלנו במסגרת עולמנו המשתנה.

ההיבט השני שהציעה פישר הוא משמעות, והתיקון – זיכרון. היא טענה שהמשמעות “חזרה לאופנה”, אפילו בתוכניות הטלויזיה. דור זה של תלמידים איננו שטחי; לאמיתו של דבר, הם מתעניינים במשמעות. אך מה מגבש את המשמעות הזאת? היא חולפת, מגמתית, עכשווית, דינאמית – אך איננה מושפעת מן הזיכרון. מאידך, בתודעה היהודית נעדר מושג הרגע, הנתפש כעניין מלאכותי. ביהדות, הזיכרון הוא שמעניק להווה חיוניות. הזיכרון מפיח ברגע משמעות, מוסיקה, אומנות. כיצד יש ביכולתנו ליצור וללמד תוכנית לימודים שביסודה הקביעה שמשמעות היא חסרת משמעות בהעדר זיכרון? בהקשר של זהות יהודית, הזיכרון הוא אחד מכלי ההוראה היחודיים והמרשימים ביותר, והמזמנים הבנייה. פישר התיחסה למחקר בשם The Stories that Bind Us, וציינה כי ילדים הגדלים בתוך נרטיב משפחתי שלם, המאזכר לא רק הצלחות אלא גם כשלונות של אבות ואמהות המשפחה, הם בעלי מסוגלות גבוהה יותר לנווט במסלול חייהם, וליצור משמעות להווה ולעתיד.

ההיבט האחרון אליו התייחסה פישר הוא מתן תוקף ואשרור, והתיקון – וידוי. הדור הצעיר צמא לאשרור, ואין הדבר מפתיע; צדקו יוצרי פייסבוק כאשר יצרו את התגובה לאשרור – “לייק”. כיצד אנחנו יכולים להציע כאן תיקון, ולרתום את אותו אשרור באופן חיובי לחינוך היהודי? פישר טענה שמשמעות הוידוי היא לימוד מחדש ומיצוב מחדש של ההתבוננות העצמית / הפגיעות / הניתוח הביקורתי, וציינה שכל הדמויות המרכזיות בתנ”ך התמודדו עם כשלון. התנ”ך מבקש מאיתנו לחשוב על כך שמנהיג אינו נחשב מנהיג מוצלח אלא אם התמודד עם כשלון כלשהו. למרות שההתבוננות בכשלון מפחידה מאוד, היא מאפשרת לנו להתמודד עם רגע הכשלון ולצאת חזקים ומבריקים יותר, כפי שניכר בסיפורים המקראיים על האבות. פישר העלתה את השאלה כיצד נוכל ליצור די מתח בכיתה ובתוכנית הלימודים, כך שאותו רגע של התבוננות יהיה בעל ערך, ובה בעת לא “ישבית” את התלמיד.

פישר התייחסה למחקר שניהל ורן בנגסטון, בשם Families and Faith: How Religion is Passed Down Across Generations, שהעלה כי במשפחות בעלות קשרים חיוביים בין הורים לילדים, בהן הילדים מרגישים קשר טבעי להוריהם, לילדים יש סיכוי גדול יותר להמשיך במסגרת אותה אמונה, ואותה קהילה. בסופו של דבר, אמרה פישר, מסתכם העניין בחיפוש אחר אהבה, אחר סוג של קשר גומלין חיוביעם הקהילה. בעזרת ההיבטים הללו, כשומרי סף וגבול, יש ביכולנו ליצור חיים יהודיים מלאי משמעות.

בהתייחסה לשיר “Teach Your Parents Well”, ציינה פישר כי ילדינו מפעילים אמצעים טכנולוגיים באופן טבעי הרבה יותר מאיתנו. היא שאלה כיצד עובדה זו יכולה להשפיע לחיוב על האופן שבו אנחנו מלמדים, וכיצד נוכל ליצור תוכנית לימודים שתעשה שימוש מירבי בעולם בו אנו חיים, והשיבה כי עלינו לחשוב באופן ביקורתי על החסרונות, ולנתב אותם מחדש באופן חיובי. כולנו קצת מבוהלים ומבולבלים, אמרה פישר, אך גם סקרניים לגבי האפשרויות החדשות. כל דבר שיש בו משום הפרעה ושינוי, הוא גם חיובי וגם מאוד יהודי ביסודו, ולכן יהיה בעל תוצאות חיוביות.

אתם מוזמנים להגיב על הדברים ולהשתתף בדיון!

בשבוע הבא: תקציר נוסף מכנס החשיבה.